סקירה על תולדות הדאף באיראן

הדאף (daf) הוא אחד מכלי ההקשה של איראן, והוא כלי רוחני, משום שבימים עברו ניגנו בו רק בתקיות ובח'אנקאהים שבכורדיסטן. צליליו של הכלי העתיק הזה נושאים את מנטרות המאמינים ההולכים בדרך הסופית. בחיפושיו אחר הדאף, גילה המחבר כי (לפני כניסת הדאף למוזיקה האיראנית בשלושת העשורים האחרונים) בשום מקום מלבד כורדיסטן לא נמצאה ערש הולדתו של הכלי.

הראשון שהשתמש בכלי הזה היה אבי, פרופסור חסן קמקר (Hasan Kamkar), בכורדיסטן, בהרכב שפעל במסגרת אגף התרבות והאמנות, ולאחר מכן, בשנת 1353 (1974), ניגנתי אני בכלי הזה בהרכב המוזיקה סיידא (Seyda). למעשה, מנקודה זו ואילך אנו רואים את צמיחתו של הכלי.

לאחר אותה תקופה הלך השימוש בדאף וגדל במהירות במוזיקה האיראנית, עד שכיום אנו פוגשים את הכלי הזה ברוב המוזיקה האיראנית המסורתית, בפולקלור ואפילו בתזמורות סימפוניות וכן במוזיקת הפופ. כשאני נזכר בימים שבהם הנגינה בו הייתה מעשה נדיר, אני עד להתעניינות הגוברת של המוזיקאים הצעירים של ימינו בכלי הזה, ובכל מאודי אני חש שביעות רצון והתרגשות, שכן חבל היה אילו נותרו צליליו המתוקים של הכלי הזה נחלתן הבלעדית של הפינות האפלות של דרווישי סננדג'.

יש הסבורים כי לדאף לא היה מקום בתולדות המוזיקה המסורתית שלנו בעבר, ואחרים אומרים כי לנוכח קיומו של כלי עוצמתי כמו טומבק, אין טעם בשימוש בדאף, וכי עצם קיומו הפחית מחשיבותו של הטומבק. ואולם האמת היא ששורשי הדאף נטועים בעבר הרחוק, ואילו מקורותיו של הטומבק אינם מגיעים אחורה יותר מ400 שנה.

אני מקווה שהדברים שנאמרו כאן לא יובנו שלא כהלכה כדעה אישית שלי; אני עצמי נחשב נגן טומבק ומעריץ שלו. למעשה, הציור, יצירות האמנות וגם השירה הראו כולם את נוכחותו החזקה של הדאף, ובכל היצירות האלה אין כל אזכור לנוכחותו של הטומבק בתולדות המוזיקה העתיקה.

היעדרו של כלי הדאף עד לפני 25 שנה אינו נובע מחוסר היכרות שגרמו תולדות המוזיקה או רוחב דעתם של המוזיקאים, אלא מכוחות ההיסטוריה עצמה.

בקצרה, המוזיקה חיה בהתבודדות בתקופה הזאת ועברה את הזמן הנורא הזה בסבלנות מיסטית.

הכמאנצ'ה (kamance) מצא את דרכו אל טקסי הפולחן של לורסתאן, הטנבור היה בן לווייתם של הסופים מכרמאנשאה, הנקארה, הטבל, הכרנא והסורנא העניקו צבע וחיים לטקסי האבל, והדאף והשמשאל היו נשימתם של הדרווישים מהח'אנקאהים (בתי הסופים) שבכורדיסטן. באותם ימים הכלים נשכחו, או שניגנו בהם בסתר באזורים שונים, או שהועברו ממוזיקאי אחד למשנהו אל הדורות החדשים. מעמדו של הדאף אצל הדרווישים היה כה נעלה, עד שכאשר נקרע עורו האמינו כי אותו דאף נעשה דאף שהיד.

שוב, הכתיבה על תולדות הדאף מחייבת הזדמנות אחרת. אסתפק בדברים הקצרים האלה, מתוך תקווה שבעתיד אחרים ימשיכו את המחקר בנושא החשוב הזה.

מאמר זה נלקח מתוך סקירה על תולדות הדאף באיראן מאת ביז'אן קמקר (Bijan Kamkar)