תוף אודו בינוני מאת DOYEK UDS1

קרמיקה
גודל קטן
גבהי צליל שונים בחלקי הגוף
יצרן: DOYEK
משקל: 1.5 ק"ג
רוחב: 31 ס"מ
קוטר 23.5 ס"מ
כלול באריזה: תיק מרופד וטבעת שחורה (עיגול)

בכמה שבטים באפריקה, בהודו וגם באיראן משמשים כדי חרס ככלי הקשה. כד החרס, שהוא בחלקו אידיופון ובחלקו אירופון, הוא אותו כד ששימש באופן מסורתי לנשיאת מים ולאחסונם, אך מילא גם תפקיד של כלי נגינה. למרות צורתו הפשוטה, יש לו יכולת משמעותית לנגן מקצבים מגוונים.

כוזה (איראן)
בבלוצ'יסטן מנגנים בשני כוזה יחד עם מגש מתכת. שילוב זה, כלי האידיופון העתיק ביותר בבלוצ'יסטן, ידוע בשם כוזק וטאל. בכוזה לעולם אין מנגנים לבדו; הוא תמיד מלווה במגש. הנגן יכול לשנות את גובה הצליל על ידי הוספת מים לכדי החרס.

הכוזה של כרמאן דמוי כישור וללא ידית אחיזה. הוא מיוצר בגדלים קטנים וגדולים ללוויית שירי עם. בשל תחתיתו הלא ישרה, הנגן משתמש במעמדים מיוחדים או מחזיק אותו בידיו או ברגליו.

מימים ימימה נפוץ כד החרס הלבן במחוז הורמוזגן. כד זה, הנקרא ג'הלה, עגול וכדורי לחלוטין. כדי לנגן בג'הלה, כף יד אחת מכה אנכית על הצוואר בעוד היד השנייה מכה על הגוף. צליל הצוואר עבה, ואילו צליל הגוף יבש יחסית. השילוב של שני הצלילים מופלא. מנגנים בג'הלה ביחידות או יחד בקבוצה, אך כל נגן לעולם אינו משתמש ביותר מג'הלה אחת בכל פעם. לג'הלה לא מוסיפים מים, משום שאין צורך לשנות את גובה הצליל.

ניגריה (אודו)
המילה אודו פירושה גם כלי חרס וגם שלום בשפת האיגבו (שבט בדרום-מזרח ניגריה). יש לו שמות רבים ושונים בניגריה, בהתאם לאזורי השבטים ולטקסים שבהם הוא משמש. "Abang mbre", או "כד לנגינה", הוא השם המיוחס לו בדרך כלל. כלי החרס ופריטים מקודשים אחרים הופכים למתווך עבור רוחות, אבות קדמונים ואלים. בני האיגבו מתפללים ומקריבים קורבנות לפניהם כדי לרצות את הרוחות ולבקש מהן עזרה והדרכה. במהלך טקסים אלה מאמינים שהצלילים העמוקים והרודפים של תופי האודו הם "קולות האבות". באופן מסורתי, רק נשות האיגבו מייצרות אודו וכלי חרס אחרים, שכן מלאכת הקדרות מסוכנת מדי לגברים. החמר הדרוש נאסף במקומות מקודשים. נוכחותו של גבר במקומות סודיים אלה תיחשב לעבירה חמורה ותגרום לו לאין-אונות. כיום צלילי הכדים המוזיקליים משבחים את האל בכנסיות, משום שרוב בני האיגבו כיום נוצרים. אפילו הגברים שלהם מנגנים בו ללא חשש כדי לבדר קהל בברים.

הודו (גאטאם)
גאטאם בסנסקריט פירושו כד, והוא אחד מכלי ההקשה העתיקים ביותר במוזיקה הקרנאטית של דרום הודו. המקבילה שלו ברג'סטאן ידועה בשם מדגה ופאני מטקה (כד מים). אף שצורת הגאטאם זהה לזו של כד חרס ביתי הודי רגיל, הוא מיוצר במיוחד כדי לשמש ככלי נגינה.
הנגן משתמש באצבעות, באגודלים, בכפות הידיים ובעקבי כפות הידיים כדי להכות על פני השטח החיצוניים של הגאטאם. הוא מתאים גם לנגינת דפוסים קצביים מהירים.

נגני כלי הקשה מפורסמים רבים ברחבי העולם הבחינו בצליל השליו והמיסטי של כלי זה. בכל הנוגע למוזיקה האיראנית המסורתית, הכוזה מצא לאחרונה את דרכו לעמדות בולטות בשילובים מוזיקליים שונים שמנגנות להקות מודרניות, וכך צליל הכוזה נשמע לעיתים קרובות יותר ויותר.

לצד יצרני כוזה במדינות רבות ושונות, גם אומנים איראנים החלו בשנים האחרונות לייצר כוזה משלהם כחוויה חדשה. אין ספק שהכוזה, ככלי נגינה בעל מאפיינים ויכולות ייחודיים, עדיין רחוק מלהיות מוכר למוזיקאים רבים בארץ. מטרתנו, אפוא, היא להציג אותו ולהפיץ אותו ככל האפשר על ידי ייצור מגוון רחב יותר של כדים באיכות מוזיקלית גבוהה יותר והצעתם לכל המתעניינים בכדים, ובמיוחד לנגני כלי הקשה.